עובד הידע והארגון הניאו-פיאודלי 

עובד ידע מן השורה בארגון ממוצע, עד כמה שאפשר לייצר הכללה מסוג כזה, הופך במשך השנים במקרים לא מעטים להיות כל כך מזוהה עם מקום העבודה שלו, עד שכשזה נעלם מתמוטט אתו עולם שלם. ברמה ה"ארגונית", נוטה המערכת לקנוס בקלות רבה על שגיאות ולשבח לעיתים די נדירות על עבודה ראויה. הדברים לא השתנו בהרבה לאורך מאות השנים שחלפו וכה אמר ניקולו מאקיאוולי ("הנסיך", ללורנצו המפואר, מהדורה עברית בהוצאת זמורה ביתן, 1988):

כל צורות השלטון אשר היתה להן ויש להן כיום ממשלה בבני האדם, היו והנן או רפובליקות או מונארכיות.
המונארכיות הן מאחד משני הסוגים:
א. או שהן מועברות בירושה מאב לבן, ושארי בשרו של מי ששולט בהן כיום הם ששלטו בהן כבר זמן רב.
ב. או שהן חדשות.

המונארכיות החדשות נחלקות אף הן לשני סוגים:
א. או שהן חדשות לחלוטין.
ב. או שהן כאיבר שהרכיב השליט על ממלכתו שירש.

ממלכות אלה, שבדרך זו נרכשו, אף הן נחלקות לשני סוגים:
א. או שהן רגילות להיות כפופות לשליט.
ב. או שהיו בנות-חורין.

והן נרכשות בשתי דרכים:
א. בכוח.
ב. או בכשרון.

במונרכיה החדשה יש קשיים הנובעים מכורח טבעי ומצוי. הוא הכורח מצד נסיך חדש לפגוע תמיד בבני העם שעליהם הוא בא להשתלט. לפגוע בהם גם בצורה של דיכוי צבאי וגם באלף נגישות אחרות שתמיד גורר אתו הכיבוש החדש.
* * *
צדק ניקולו מאקיאוולי הזקן. אין מה להגיד. אם נחליף כמה מילות מפתח בדברים שלעיל תדרש התאמה קטנה מאד לדפוסי ההתנהגות בארגונים עסקיים של היום. ידועה לרבים האימרה המחויכת על כך שהחיים בארגון דומים לטיפוס על עץ מלא בקופים. אם אתה מוריד את הראש אתה רואה המון פרצופים מחייכים מסתכלים עליך. אבל אם אתה מרים את הראש למעלה, כל מה שתראה זה המון ישבנים... יש עוד רבות כמו אלו ברישום ובכתב והמסר המרכזי בכולן הוא מגעילותו של הבוס, חוסר שביעות רצון אומללה מהמצב בו נמצאים העובדים בארגונם, חוסר תיקווה והשלמה מיואשת עם מצב פיחס.

מאקיאוולי היטיב לתאר את תמונת המצב הארגונית של היום למרות שהנסיך נכתב לפני המון זמן, בתחילת המאה ה- 16, 1513 ליתר דיוק. הייתה זו תקופה חדשה בה נוצר צורך שהלך והתגבר בדוקטרינה חדשה שתחליף את המושגים הפיאודליים ותקנה הצדקה למדיניות של התפשטות מדינית וצבאית בכדי להשתלט על משאבים רבים ככל האפשר. לקראת סוף המאה ה- 15 הקהילה הפיאודלית המספקת בעצמה את כל צרכיה החלה לפנות את מקומה לשיטה החדשה של קפיטליזם הנישא על ידי הסוחרים. הערים גדלו, הסחר הבינלאומי שדעך עם נפילתה של רומי החל להתפתח שוב, גילוי הזהב בחצי הכדור המערבי סייע להגביר את השימוש בכסף והלאומיות באירופה החלה להתעצב.

עברו להן כ- 500 שנה וראה זה פלא, במישור הארגוני אנו מוצאים את עצמנו בנקודת מצב מאד דומה לעולם שתיאר ניקולו מאקיאוולי לפני זמן כה רב. חמש מאות שנה ! כל כך הרבה זמן וכאילו כלום. במונחים של ניהול ארגוני, לאחר תהפוכות כלכליות ומדיניות כה רבות, העולם המערבי הלך במעגל מאד גדול וחזר די קרוב לנקודת ההתחלה. רק שבמקום אבירי מלחמה עם חרב גדולה ביד עומדים מנכ"לים המתייחסים אל צוות העובדים בארגון כאל נתינים המשמשים לא יותר מכלי משחק על לוח השחמט שלהם. בלי להרגיש כמעט, הצעדנו את עצמנו (חלקית לפחות) לתקופה ניאו-פיאודלית.

זאת ממש לא הנקודה שבארגון מספיק גדול כל אחד מרגיש שהוא בורג קטן ואין לו מספיק השפעה על התוצאה הכללית. זה גם לא קשור לגמרי להתייחסות אישית אחרת, אלא מדובר בדפוס של התנהגות ובתבנית ארגונית. כאשר הלחץ של הסביבה העסקית גובר והולך, הדרישות החיצוניות מתחילות לעלות והתחרות הופכת להיות כנגד כול העולם ובני דודיו, יש נטיה אצל מקבלי החלטות מהדור הישן להתכנס למבנים ארגוניים מוכרים ו- "כאילו יציבים" בכדי להכניס קצת בטחון לחיי היומיום שלהם. בדיוק כמו שהלחץ הכבד של הצפון האירופי האלים נגד התרבות של צפון צרפת הביא ליסוד מערכת כוח מבוזרת שהשכילה לעמוד בהתקפות הללו, כך גם מנהלים היום מנסים לבצר את אחוזותיהם הארגוניות נגד הפלישה הבלתי פוסקת של ה"ברברים" מהעולם העסקי שמסביב.

אבל ההיסטוריה אינה חוזרת, אף פעם! ההסטוריה רק מאפשרת לנו לזהות תופעות מהעבר ולבצע עליהן תהליכים מורכבים של למידה ושיפור. אף פעם לא נוכל לשחזר בדיוק מצב היסטורי ולצפות לתוצאות היסטוריות. לכן ההתכנסות לתבניות התנהגות ניאו-פיאודליות היא פשוט אסון ארגוני. כאשר מקלפים את קליפת האבק, הרומנטיקה, סיפורי האבירים על סוס לבן (היה גם על שחור...) והנסיכות הבלונדיניות שהיו קשורות לעניין, מתגלה המנגנון הפיאודלי הישן כמסגרת ארגונית, כמעט מודרנית, לכול דבר. אם ננתח את הנושא במירב הפשטות האפשרית, תורת הארגון של הפיאודליזם כללה שלושה מרכיבים עיקריים שנשענו על בסיס של חוזה "תעסוקה" אישי:

א. ביזור של הכוח הפוליטי הארגוני: במילים אחרות, העברת קבלת ההחלטות למוקדי כוח שונים במקום שליטה מרכזית. כך שבמקום שהמנכ"ל של אז יצטרך להחליט על דברים שבפערים גדולים מדי של זמן ומרחב, יעשה זאת מנהל האגף הממונה על תחומו. וזה האחרון ימשיך להעביר הלאה לכפיפים לו ועד לביצוע המשימה. כלומר, תהליכי עבודה מרובי תחנות בהם כול אחד מעביר את "המקל" במרוץ השליחים לתחנה הבאה עד שמגיע ליעדו.

ב. כוח ציבורי בידיים פרטיות: המשמעות היא שלא קיים בעצם מושג ערכי מאחד את ה"ממלכה", איש איש לאדונו. היה והברון מנהל האגף היה אדם ראוי, כל הכבוד. אבל אם לא? לא היה כוח חיצוי שיעשה סדר. מתוך התופעה הזו עלה מושג "זכות הלילה הראשון". דהיינו, זכותו של מנהל האגף לבתוליה של כל כלה הנישאת באזורו. ישנם היסטוריונים שטוענים שזו הייתה אגדה בלבד וישנם אחרים הסוברים כי היה משהו, אבל מקומי ולא כתופעה. בכל מקרה עצם קיומו של הסיפור מביא לאבסורד את השימוש של כוח שלטוני בידיים פרטיות. ובודאי שבמסגרת ארגונית כזו ישנו טשטוש די ודאי בין טובת הארגון וטובתו האישית מאד של מנהל האגף, הברון הממונה.

ג. בטחון באמצעות חוזים של קבלנות משנה: הבטחון שהוא אחד מהצרכים היסודיים ביותר של האדם הופקד במערכת עסקית של מיקור חוץ (OUTSOURCING). כחלק מהתמוטטות השלטון המרכזי הרומי התפרקה גם כל מערכת הבטחון שהגנה על הפרט והיה צורך להתארגן כך שברחבי הארגון יהיו כאלו שידאגו לבטחון ויעשו זאת לפרנסתם. כך נוצרה מערכת אצולה שבמשך הזמן "שכחה" את חובותיה ויצרה לעצמה בצורה מתמשכת זכויות יתר על גבי זכויות יתר. ממצב בו בצרפת הייתה השיטה הפיאודלית כה מוצלחת ויעילה בראשית דרכה, הגיעה הגזמת זכויות היתר לשיאים כאלו שרק הגיליוטינה של המהפיכה הצליחה לפתור.

קחו את שלושת הנקודות האלו לארגונים בהם אתם עובדים. תרגמו את סעיף ה-"בטחון" ל-"בטחון כלכלי", ונסו לראות עד כמה ניתן, בהתאמות קלות, להתאים את הדברים למה שקורה בארגונים העיסקיים שמסביבכם.

היה ולא מצאתם שום דימיון או קשר באף אחד מהסעיפים הללו, שפר מזלכם. אבל אם מצאתם, ולו רק בסעיף אחד, כי יש משהו בדברים, הארגון שלכם צועד במורדו של מדרון תלול מאד.